top of page

פרידה מהילדות



כבר שנים נראה שכל דור מתחיל את גיל ההתבגרות קצת יותר מוקדם מהדור שלפניו. יש גבול מסוים שילד חווה וכל אחד מאיתנו זוכר את הרגע הזה. פתאום גילינו שעברנו שלב, הפכנו לנערים, הפכנו למתבגרים. חושבים שזה עניין של גנטיקה, אבל האמת שאלו בעיקר רגשות, או המחסור בהם. נערות נתפסות תמיד כרגשניות, מבנים מצפים להפסיק להרגיש. כשמתחילים להתאמן בזה, ומצליחים להסתיר, פתאום מתגלה הגבול שנחצה. לפעמים איזה הורמון טסטוסטרון, אסטרוגן או אנדרנלין מקפיצים תגובה מהירה. גיל ההתבגרות הוא מצב רוח אחד גדול מתמשך שמסתובב כמו שבשבת. שמח-עצוב, עצבני, שמח עצוב ושוב ושוב. דברים קטנים הופכים לאיום, וחוסר השליטה מעורר בעיקר כעס. וזה מתסכל. בדיוק בשלב שבו השליטה היא הדבר הכי חשוב. וזה מביך. הקול משתנה ואתה צועק, אבל באמצע הוא נשבר. ניסית לצאת Cool אבל יצאת אידיוט. והלחץ להיות גבר הופך ליותר אינטנסיבי. כולם מסביב נהיים יותר ׳בנים׳. גם הבנות נהיות יותר ׳בנות׳. כולם מעיזים לקלל. תקלל, ככה אף אחד לא יחשוב שאתה ילד. אתה חושב על כל דבר - זה מתאים, או לא מתאים? יש לחץ, רק שלא יחשוב עלי שאני עדיין ילד. צריך לבחור, להכין שיעורים או לא, להגיע לבית הספר, ללכת לחוגים, שום דבר הוא כבר לא מובן מאליו. מה שאהבתי לעשות פעם, כבר לא מאפיין אותי בכלל. לך תסביר את זה לאבא ואמא. ניצנים של זהות. אבל זה ראשוני, ללא מגדר, ללא מגזר, לא גזע או אתניות. לא צבע עור. יותר דיבורים על עצמך: ״אני מרגיש מיוחד…״, או ״אני בכלל לא…״, ״אני טוב בכדור-סל…״, או ״אני שונא ספורט…״. אחר כך מגלים שהמחשבות משתנות. בגיל צעיר חושבים בסיסי. צריך לראות דברים או לדמיין אותם כדי לחשוב עליהם. אחרי שמתבגרים, אפשר לחשוב בלי דמיון, לא בטוח שזה טוב. ״אה, זה מי שאני היום״, או ״לא, זה היה רק שלב, זה לא-מאפיין אותי בכלל״. מי אני ומה הערכים שלי? שאלות באות וחוזרות. יש תקופות של פחות ותקופות של יותר. זה יכול להיות חוויה טובה. לפעמים זה גם משבר.


תרגיל לקבוצה: בהנחה שרוב הנערים הצעירים לא בצעו פרידה מסודרת מהילדות, נציע להם לבחור ארבעה דברים ילדותיים שעדיין יש בהם. זה יכול להיות כל דבר: מעשים, תכונות, רגשות, רצונות, מחשבות וכו'. נשאל לגבי כל אחד מהם: האם אתם רוצים להשתנות? כיצד? ומה אתם מאחלים לעצמכם ביחס לכל אחד מהדברים הללו.



Comentários


bottom of page